פסק-דין בתיק ע"א 2174/08

1.         בפניי ערעור על החלטת כב' הרשם ר' כרמל מיום 30.12.07 בבש"א 2166/06 (ת"א 8275/06) בה נדחתה בקשת המערערים לפוטרם מתשלום אגרה בסך של כ-3.1 מליון ש"ח בגין תובענה כספית אותה הגישו נגד משיב 1, בנק הפועלים בע"מ (להלן - המשיב), על סך של כ-124 מליון ש"ח.

2.         תובענת המערערים - כולם בני משפחה וחברות משפחתיות בשליטתם - הנה להשבה ולפיצוי בגין כספים שלפי טענתם המשיב, אצלו ניהלו את חשבונותיהם וביצעו את פעילותם העסקית, מנע או גבה מהם שלא כדין. בבקשתם טענו כי מאחר שמעשיו של המשיב נושא התובענה הם שדרדרו את מצבם הכלכלי והביאו לכך שכיום לא נותר ברשותם רכוש כלשהו, ולנוכח סיכוייה הגבוהים של התובענה וזכות היסוד לגישה לערכאות, יש מקום לפוטרם מתשלום האגרה. המשיב והמדינה התנגדו לבקשה. בהחלטתו סקר כב' הרשם בפירוט את מצבו הכלכלי של כל אחד ואחד מהמערערים, בין היתר על רקע הליכי חדלות פירעון והוצאה לפועל המתנהלים בעניינם, והיה נכון להניח כי מתקיים בהם התנאי לפטור מאגרה שעניינו חוסר יכולת כלכלית. על אף זאת נדחתה הבקשה, לנוכח הקביעה כי התובענה אינה מגלה עילה וסיכוייה קלושים, באופן שלא מתקיים בה התנאי הנוסף לפטור מאגרה, והוא קיומה של עילה המתגלית בתובענה. קביעה זו נסמכה על מעשה-בית-דין מסוג השתק עילה שקם בין הצדדים מכוחו של הסכם פשרה שקיבל ביום 19.1.95 תוקף של פסק דין בבית משפט זה (כב' הנשיא ו' זילר) בת"א (י-ם) 143/91 (להלן - ההליך הראשון). באותו הסכם חויבו המערערים לשלם למשיב את יתרת חובם בסך של 1.4 מליון דולרים, תוך הצהרה מטעמם " כי אין להם כל תביעה, טענה או דרישה בקשר לניהול חשבונותיהם אצל התובע וכי הם לא יגישו כל תביעה כנגדו בגין חשבונותיהם כאמור וכי כל התביעות שטענו להם עד למועד חתימת הסדר פשרה זה מתגבשות בתוכו". כב' הרשם דחה את טענת המערערים לפיה הסכם הפשרה בהליך הראשון בוטל על ידי בית משפט זה במהלך בירורה של תביעת רשלנות שהגיש המשיב בשנת 1997 נגד מדינת ישראל בגין אי-רישום משכנתה לטובתו על נכס מקרקעין השייך למערערת 7, תביעה שנכרכו בה הודעה לצד שלישי מטעם המדינה נגד חלק מהמערערים והודעה לצד רביעי ותביעה שכנגד מטעם אותם מערערים נגד המשיב (ת"א (י-ם) 1664/97; להלן - ההליך השני). בהקשר זה הפנה כב' הרשם להחלטה שניתנה ביום 12.7.01 בהליך השני, לפיה נמחקו בהסכמה כל ההליכים שננקטו בגדרו - לרבות התביעה שכנגד בה ביקשו המערערים הצהרה על ביטול הסכם הפשרה בהליך הראשון - והובהר כי מחיקות אלו " אינן גורעות או מוסיפות זכות או חובה כלשהי שהייתה קיימת אלמלא מחיקות אלו". עוד הוזכרה החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 13.9.00 בה נדחתה טענת "פרעתי" שהעלו המשיבים בהסתמך על ההליך השני נגד הליכי הוצאה לפועל שנקט נגדם המשיב לגביית חובם הפסוק בהליך הראשון. כב' הרשם הוסיף, ראשית, כי הסכום הנתבע בכתב התביעה מבוסס על הנחות והשערות שבסיסן אינו ברור; ושנית, כי נמצא בסיס לטענת המשיב בדבר התיישנות התביעה, שהוגשה כעבור למעלה משבע שנים ממועד גביית הכספים שהשבתם נדרשת, כאשר לא עלה בידי המערערים לשכנע כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מעיניהם עד לשנת 2001 מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן.

3.         המערערים טוענים כי משעה שכב' הרשם היה נכון לקבל את טענתם בדבר העדר יכולתם לשאת בתשלום האגרה הנדרשת, היה עליו לפוטרם מחובת התשלום ולא לדחות את בקשתם מטעם הקשור לסיכויי התביעה, לגביהם הנטל הרובץ על מבקש פטור מאגרה הנו קל שבקלים לאור זכות היסוד לגישה לערכאות, ואינו דורש אלא הצבעה על סיכוי לכאורי כלשהו של התביעה. לטענתם, הסכם הפשרה בהליך הראשון בוטל על ידם בהגשת ההודעה לצד רביעי והתביעה שכנגד במסגרת ההליך השני, על יסוד שלוש עילות ביטול שעמדו לרשותם: טעות, הטעיה והפרה יסודית. מקורן של עילות אלה בכך שהמשיב לא קיים ולא התכוון מלכתחילה לקיים את הסכם הפשרה, שנועד במפורש לחיסול כל ההתדיינויות בין הצדדים, ותחת זאת פתח נגדם חזית מחודשת בהגשת תביעתו נגד המדינה בהליך השני שהביאה למשלוח הודעת צד שלישי של המדינה נגדם. לשיטת המערערים, התנהלות פסולה זו של המשיב, שזכתה לביקורת נוקבת מצד בית המשפט בהליך השני ולחיוב המשיב בהוצאות חריגות, עולה כדי שינוי מהותי בנסיבות העושה את הותרת פסק הדין שאישר את ההסכם בלתי-צודקת. כך במיוחד כאשר בשנת 2001, במהלך בירור התובענה בהליך השני, התגלה לראשונה על פי תחשיבים שנערכו בהתאם לפרמטרים שקבע בית המשפט, כי המערערים שילמו למשיב סך העולה על 19 מליון ש"ח למרות שחשבונותיהם אצלו נמצאו ביתרות זכות, ובעקבות ממצא זה ביקש המשיב למחוק את תביעתו. לא ייפלא אפוא, טוענים המערערים, כי במהלך ניהול ההליך השני ניתנה על ידי כב' הנשיא זילר שורה של החלטות המתעלמות לחלוטין מהסכם הפשרה ומתייחסות אל ההליך השני כהמשך ישיר של ההליך הראשון. מבחינה מהותית מהווה הדבר ביטול של פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה על ידי אותו שופט שנתן את הפסק. המערערים חולקים על הרלוונטיות של החלטת ראש ההוצאה לפועל משנת 2000, ומציינים כי החלטה זו ניתנה לפני שהתגלתה להם בשנת 2001 הימצאותם ביתרת זכות אצל המשיב, מה עוד שלדידם ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך להיזקק לשאלת תוקף פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה. גילוי הנתון האמור לראשונה במועד הנקוב משמש את המערערים גם בסוגית ההתיישנות. לדבריהם, מאחר שלא הם ולא המשיב ידעו או יכולים היו לדעת על הימצאותם ביתרת זכות קודם לחישוב שנערך באמצע שנת 2001, ומאחר שעובדה זו חיונית לביסוסה של עילת התביעה, ממילא לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, החל מרוץ ההתיישנות רק במועד זה, כך שהתביעה הוגשה בטרם התיישנותה.

4.         המשיב והמדינה (שצורפה כמשיבה נוספת לאחר הגשת הערעור) דוחים את טענות המערערים ומבקשים לדחות את הערעור. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים - המערערים מזה והמשיב והמדינה מזה - מצאתי כי דין הערעור להידחות. תוצאה זו מתחייבת מסיכוייה האפסיים של התובענה ומהעדרה המוחלט לעת הזאת של עילת תביעה, גם לא לכאורית. בנסיבות אלה אין המערערים זכאים לפטור מאגרה גם אם נכונה הנחתו של כב' הרשם (שאינה מקובלת לא על המשיב ולא על המדינה; ובקשר לכך המשיב אף הגיש במסגרת הערעור מסמכים נוספים בנוגע לילדיו של מערער 1) לפיה אין ביכולתם הכלכלית לעמוד בתשלום האגרה או לגייסה מצדדים שלישיים.     

5.         הסכם הפשרה בהליך הראשון שקיבל תוקף של פסק דין כלל ויתור מוחלט וחד-משמעי מצד המערערים על כל תביעה וטענה נגד המשיב בנוגע לניהול חשבונותיהם אצלו. ההחלטה שסיימה את הדיון בהליך השני לא ביטלה את פסק הדין בהליך הראשון אלא להיפך, הורתה על מחיקת התביעה שכנגד בה ביקשו המערערים סעד של ביטול ההסכמה בהליך הראשון, והוסיפה כי המחיקות ההדדיות בהן הסתיים ההליך השני " אינן גורעות או מוסיפות זכות או חובה כלשהי שהייתה קיימת אלמלא מחיקות אלו". לכן, כל עוד פסק הדין בהליך הראשון שריר וקיים ולא בוטל בהחלטה מפורשת של בית המשפט (כמתחייב מההלכה הפסוקה; למשל ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 699), אין לתובענה הנוכחית תקומה, והיא נחסמת באמצעות השתק העילה שמקים פסק הדין. המערערים, המודעים ככל הנראה לקיומו של מחסום זה, ניסו בדרכים שונות להביא לביטול פסק הדין, אך עד כה כשלו בכך. ניסיונם הראשון היה בבקשה שהגישו לתיקון כתב התביעה בהליך הנוכחי בדרך של הוספת עילה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הראשון. בקשת התיקון התקבלה על ידי כב' הרשם כרמל ביום 17.8.07 (בש"א 4388/07), אולם החלטתו נהפכה בערעור על ידי כב' השופט מ' רביד (ע"א 11304/07, החלטה מיום 4.11.07) בשל שני טעמים: התיישנות וחלוף פרק הזמן הסביר למתן הודעת ביטול על פי דיני החוזים. בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על החלטת כב' השופט רביד נדחתה בבית המשפט העליון (רע"א 401/08, החלטת כב' השופטת ע' ארבל מיום 7.8.08). משכך נקטו המערערים בהליך עצמאי לביטול פסק הדין, והגישו לשם כך לבית משפט זה ביום 22.12.08 תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 7467/08), לא לפני שבקשה לביטול פסק הדין שהגישו מערערים 1 ו-2 במסגרת הליכי פשיטת רגל נדחתה על ידי בית המשפט ביום 10.12.08. המרצת הפתיחה נדחתה בפסק דינו של כב' השופט י' שפירא מיום 23.4.09 בשל התיישנות העילה לביטול פסק הדין. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 4958/09), וערעורם תלוי ועומד. סיכוייו הוערכו כנמוכים הן בהחלטת רשם בית המשפט העליון מיום 22.2.10 שלא לפטור את המערערים מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון, והן בפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל מיום 7.7.10 בבש"א 2173/10 בו נדחה ערעור של המערערים על החלטת הרשם מן הטעם ש" נדמה כי צדק הרשם עת העריך את סיכויי [ה]הליך כנמוכים".

6.         גם אם אתעלם מהערכה זו בדבר סיכוייו הנמוכים של הערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון (אף שלהתעלמות זאת אין מקום שעה שהמערערים עצמם הסכימו בתגובתם מיום 14.6.09 " כי בחינת סיכויי התביעה בהליך זה (כחלק משיקול הדעת ביחס לשאלה האם יש ליתן למערערים פטור מאגרה) חייבת להיעשות... גם על רקע בחינת סיכויי הערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט שפירא"), עדיין ברי כי תובענת המערערים נשוא הערעור שבפניי נטולת כל סיכוי. בעת הגשתה בשנת 2006 עמד על כנו פסק הדין משנת 1995 בהליך הראשון שנתן תוקף להסכמת המערערים בדבר ויתורם על " כל תביעה, טענה או דרישה בקשר לניהול חשבונותיהם אצל התובע". הסכמה זו, שהועלתה על הכתב בסעיף 12(א) להסכם הפשרה, הנה כללית ואינה מוגבלת לתביעות או לטענות אותן כללו המערערים בהליכים משפטיים שנקטו נגד המשיב עד למועד ההסכם. לפיכך יש בהסכמה זו הרחבה מפורשת של האמור במבוא להסכם הפשרה, המתייחס רק לחיסול התביעות והטענות הנטושות בין הצדדים " בין בתביעה דנא ובין בכל ההליכים המשפטיים האחרים התלויים ביניהם בערכאות", ואין ממש בטענת המערערים כי מאחר שהסעד של קבלת יתרות הזכות בחשבונותיהם לא נתבע על ידם עד להגשת התביעה הנוכחית אין בהסכם הפשרה לחסום את תביעתם לסעד זה.

מאחר שפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה חוסם לחלוטין כל תביעה, דוגמת זו הנוכחית, שעילותיה עוסקות בהתנהלות המשיב בקשר לחשבונות המערערים אצלו, הרי תנאי בלתו-אין לכך שהתובענה תגלה עילה הנו ביטול פסק הדין. אילו היה עולה בידי המערערים לתקן את כתב התביעה ולכלול בו עתירה לביטול פסק הדין, אפשר ניתן היה לראות את תביעתם כמי שאינה נחסמת בפסק הדין ובמעשה-בית-דין שצמח ממנו. לא כן משעה שהבקשה לתיקון כתב התביעה נדחתה בבית משפט זה ובבית המשפט העליון. דחיית הבקשה גרמה לכך שהתובענה הנוכחית נטולת כל סיכוי, גם לא קלוש, וככזו אינה עונה אחר התנאי לפטור מאגרה הקבוע בתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007: " ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה"; תנאי שעמד בתוקף גם בעת הגשת התביעה כאמור בתקנה 13(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987. הובהר לא אחת כי הגם שלשם התקיימות התנאי די בסיכוי לא גדול להצליח בתביעה, עדיין אין מקום להתעלם ממנו וכי " ככל שהמדובר בבקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט, יש להוכיח בנוסף לאי היכולת הכלכלית לשאת בתשלום האגרה גם כי 'ההליך מגלה עילה'" (רע"א 9520/10 ממנה נ' חברת החשמל לישראל בע''מ). אמנם " הצבת מחסום דיוני בפני בעל דין, על דרך של דחיית בקשתו לפטור מתשלום אגרת בית המשפט, צריכה להיעשות בזהירות הראויה נוכח מעמדה של זכות הגישה לערכאות. ואולם, לא ניתן להתעלם ממצוות המחוקק אשר קבע מבחנים מפורשים לשם מתן פטור מתשלום אגרת בית המשפט, אשר רק בעטיים ניתן להיעתר לבקשה כגון דא, ואשר משקפים איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין ניצול לרעה של הליכי משפט ומפני הכבדה הנגרמת בעקבות נקיטת הליכי סרק" (רע"א 2063/10 לוי נ' אגן כימיקלים). איזון זה מתחייב מכך ש" תכלית הדרישה לתשלום אגרת בית משפט, מלבד מימון השירות המשפטי, היא למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, בדרך של הגשת תביעות סרק, תביעות מוגזמות או טורדניות" (רע"א 2732/09 שפיר נ' ליסקר). במקרה הנדון, ככל שערעור המערערים על פסק הדין בה"פ 7467/08 יתקבל לבסוף בבית המשפט העליון - אפשרות שהסתברותה נמוכה לפי הערכת בית המשפט העליון עצמו - גם אז לא יהיה בכך לאפשר למערערים להעלות במסגרת התובענה הנוכחית את טענותיהם נגד תוקפו של פסק הדין בהליך הראשון, שהרי לשם ביטול פסק הדין יהיה עליהם לשוב ולהתדיין מול המשיב בהליך עצמאי ונפרד. רק אם אותה התדיינות תסתיים בפסק דין הנעתר לבקשת המערערים ומצהיר על ביטולו של פסק הדין בהליך הראשון, רק אז יוסר לראשונה המחסום של מעשה-בית-דין המאיין כל סיכוי לתביעה כספית של המערערים נגד המשיב בגין ניהול חשבונותיהם אצלו. היה וכך יקרה, יוכלו המערערים לשקול אז הגשת תביעה כספית חדשה נגד המשיב. לעת הנוכחית - שלא לדבר על שנת 2006 בה הוגשה התביעה נשוא הערעור דנן - פסק הדין משנת 1995 לא בוטל. ממילא במועד הרלוונטי לתביעה אין ולא היה לה שמץ של סיכוי, ובכך די לדחיית הבקשה לפטור מאגרה.

7.         אני דוחה אפוא את הערעור, ומחייב את המערערים יחד ולחוד בתשלום הוצאות בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.                                                                      

ניתן היום, א' ניסן תשע"א, 05 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: